עידן הסושיאל VS העיתונות הכתובה

עברתי לניו יורק, בעצם אנחנו על הקו, מה עושים עכשיו?

לאחרונה עברנו לניו יורק. האמת שאנחנו דיי על הקו, לא ברור איפה נהיה חודש הבא אבל בינתיים זורמים. כולם שואלים אותי מה אני עושה פה, אני עוד לא ממש יכולה לעבוד באופן מסודר כי אנחנו נאלצים לזוז הרבה בגלל העבודה של בן הזוג שלי, לכן אני צריכה ללמוד להעסיק את עצמי ואולי אפילו להמציא את עצמי מחדש. אפשר להתייחס לזה כטרלול ואפשר גם להתייחס לזה כאל הזדמנות. כל החיים גרתי במקום אחד, היה לי ברור שאני עובדת, שאני מתפתחת ומתקדמת במסלול המקצועי, פחות או יותר כמו רוב האנשים סביבי. בשנתיים האחרונות הקלפים נטרפו. עשיתי בחירות, שאני עומדת מאחוריהן, שהובילו אותי לכאן, בדיוק לנקודה שבה אני כותבת. 

התפנה לי הרבה זמן לחשוב ולהיות בחוסר מעש שגורם למוח לחפש אתגרים, ובעיקר לאותת לי שהוא לא רוצה להתנוון. אז אחרי זמן של התנסות בדברים שמעולם לא התנסיתי בהם, התגלגלות מול אנשים שלא חשבתי שאפגוש בסיטואציה אחרת, זמן לקרוא ולחקור דברים דיי רנדומליים, הגעתי למצב שכל מה שבא לי זה לכתוב. הרגשתי שאני מתפוצצת במחשבות ודעות שאני צריכה לשים על דף כי אם הם יישארו בראש הם ייעלמו או יתפספסו. אז אני כותבת על החוויה של לעבור למקום חדש מתוך ידיעה שכל שנייה אני יכולה לחזור לטוב ולמוכר. אמנם לא תמיד מתוך הנוחות או השיקולים שלי, ולמרות שזה נשמע כמו טרוניה מעצבנת זה מצב שלא תמיד זוהר להיות בו אבל אני משתדלת להפיק ממנו את המיטב. (טוב תלוי באיזה יום תשאלו אותי ועל איזה צד אני אקום...) 

בכל אופן, לאחרונה התנסיתי קצת ביוזמות חברתיות ודברים שלא ממש יצא לי לעסוק בהם בעבר. אני מפיקה במקצוע שלי והפקה זה בנשמה - זה להיות המפיקה של החברים בשישי בערב, המפיקה של המשפחה, המפיקה בעבודה, גם כשזה לא קשור לפן המקצועי אלא להוויה החברתית, וכן הלאה. בכללי פשוט לרצות לגרום לדברים לקרות מהר בתנאים הכי טובים שאפשר ועם האנשים הכי טובים שיש. אז אמנם הגעתי מעולם הטלוויזיה, הפרסום והסושיאל אבל הבנתי שאני לא חייבת לתחום את עצמי רק לנישות האלה, אני יכולה לבחון את ההפקה בתחומים נוספים. לאחרונה למשל, הפקתי כנס שעסק בגיוס של נשים לתפקידים טכנולוגים בעולמות הסייבר. אחרי שהבנתי שאפשר לעשות קסמים אם רק אוחזים במקל נכון, אני מנסה את מזלי גם פה בכתיבה. 

יש משהו בכתיבה שמרגיש קצת מפוספס בעידן הסושיאל אל מול היצע כל כך נרחב של ויזואליות שתופסות את העין בכזאת נחרצות, אבל בעיניי כתיבה זה דבר רומנטי והיא רוויה בכוח. השימוש במילים והבחירה שלנו במילים שאנחנו רוצים להשתמש בהן כדי לתאר את העולם ואת מה שאנחנו רוצים להגיד הוא מדהים! למעשה ככה התפתחנו כחברה אנושית. היכולת שלנו לאפיין במילים את המחשבות שלנו לבד או ביחד ואפילו את הרגשות שלנו, מבדילה אותנו מכל בעל חיים אחר שקיים בטבע. הצלחנו ליצור תרבות אנושית ששייכת רק לנו ומרכיבה כ-6,500 שפות שונות עם מילים שונות, הגייה ומבטא שונים. ואיזה מטורף זה? 

לכן, בעולם שבו אפשר פשוט לקחת את הטלפון ולהתחיל לצלם את עצמי, להעלות לרשתות ולמות ממבוכה במשך שבוע על הצעד הנועז, אני מעדיפה בצניעות לחזור למקורות, להנות מהמסתוריות שחוצצת בין הפרגוד למילים, ומהתחכום של הדמות שלא באמת רואים את המימיקות שלה, מהחשיפה ללא היחשפות ומהסיכון שאולי קריאה היום זה לא הדבר הכי אינטואיטיבי למשתמש אבל אני אקח אותו ואראה בו אתגר. 

אני בטוחה שאפשר לשלב את העולם הנוכחי עם הפלא הקסום הזה של כתיבה ואני רואה אנשים עושים את זה בדרך שלהם וזה מוערך. נשאר רק לנסות גם. 

לפעמים השטויות שאני נתקלת בהן ברשתות מובילות אותי לאפיקים חדשים של תוכן. אין ספק שאלגוריתם הטרגוט עושה לרוב עבודה נפלאה (לפעמים גם ממש לא ומישהו שם חייב לעשות השתלמות באלגוריתמיקה), מוביל אותי לתעלות חדשות של תוכן שמעלים אנשים שמעניינים אותי ולעמודים שתופסים אותי וגורמים לי להמשיך לעקוב אחריהם כי הם משאירים לי טעם של עוד. 

לאחרונה נתקלתי בראיון שעשתה סופיה בוש (ברוק דיוויס מוואן טרי היל, למי שצפתה) לאחד מהמגזינים האמריקאים. היא אמרה שאחד הדברים היפים ״בהתבגרות״ הוא שאנחנו מפסיקות לסבול אנשים שממעיטים בערכו של הכוח שלנו. אנחנו כבר לא תוהות - ״האם אנחנו יכולות לעשות את זה?״ אלא אומרות שאנחנו הולכות לעשות את זה וחושבות עם מי.

בתור בחורה בת 35 שאמרו לה הרבה פעמים ״לא״ או צקצקו על הדברים שרציתי וכוונתי לעשות, אני אגיד שאני תוהה מה לעשות ולא האם - ומה שיהיה יהיה. אני במקום שניסיון זה אומץ וכישלון זו סתם מילה. אם משהו לא עובד, עושים הפקת לקחים וממשיכים לדבר הבא.